מקצה עד קצה ואז חזרה הביתה. זה ארך אולי שעה, אבל זו הייתה השעה שלנו. שהיינו מגיעים הביתה, זה היה לקראת ארוחות השישי של שנינו, היינו יושבים באוטו, מציתים סיגריה ומדברים לעומק כשהעשן האפרפר התגלגל ורקד לו על קרני השמש. ככה, לכמה דקות, היינו צוללים אחד לתוך השני ומסתכלים פנימה, הכי עמוק. דיברנו על הכל, ללא סודות, דבר שעד היום אני מוצאת נדיר, כל כך מעטים הם האנשים מסוגו של בני. מאז שאיבדתי אותו, לא מצאתי אחד כמוהו. התמונה הזו שלנו, יושבים, שעונים אחורה בנוחות, מסתכלים על הרחוב המתרוקן לקראת ערב שבת, חרוטה לי בראש. איך האור שקרן מהשמש השוקעת רקד על תוי הפנים החזקים שלו. איך הריח שלו עטף אותי, בחיבוק האין סופי הזה של לפני שנפרדו דרכנו. איך שיערות החזה הסבוכות שלו ביצבצו במעלה החולצה, מציצות על העולם. כמה הקנטתי אותו על זה… הקול שלו, זה הזיכרון אולי הכי חזק שאני נאחזת בו בכל כוחי, שלא לשכוח. איך המילים התנגנו שהוא דיבר, איך הצחוק שלו היה מעלה לי חיוך, לא משנה כמה נסערת הייתי. לא עובר יום שישי אחר הצהריים, 11 שנים אחרי, שאני לא מציצה מדי פעם מחוץ לחלון, אולי אתה בכל זאת שם. לא עובר יום שישי אחר הצהריים שאתה לא חולף במחשבותי. מתגעגעת – תמיד. פלפלת שלך.