היינו ילדים קצת אחרים לא כמו הדור האלקטרוני של היום, אצלנו המנהג המוכר בחודשי הקיץ היה לרדת לחצר לשחק בכדור, היינו כל ילדי הבניין שהיה מורכב בזמנו, ממני, אחותי, אתה ואחיותיך. היינו עומדים במעגל בחנייה וזורקים אחד לשני את הכדור, לא הרכב אסטרטגי מתוחכם במיוחד אבל בהחלט מגבש. אני הייתי כועסת כי תמיד הייתם לא זורקים לי כי הייתי הכי קטנה ותמיד איזה "אחות רחמנייה" היית זורקת לי בשביל ההומור שלא אתעצבן….. כילדה זה היה מקומם היום זה דיי מצחיק. והאופניים, אך אפשר לשכוח את דור האופניים שלנו, כל אחד עם ה-BMX שלו, רק לי היו אופניים שירשתי מאחותי, אדומות עם גלגלי עזר, שאז נראו רע אבל היום עם כל עידן הוינטאג' דווקא היו נראות טוב. היינו נפגשים במרפסות, אני הייתי יושבת בשעת בין ערביים ושרה לי ואתה היית מתחרפן מימני, אז הייתי ממשיכה כדי להציק לך עוד קצת ותמיד כשהייתי שמה מוסיקה של מריה קארי הייתה שם מוזיקה חזקה כדי לא לשמוע והיינו מתחרים על הווליום, היינו רבים כמו שני אחים מציקים אבל אהבנו את זה, לפחות אני אהבתי. היה מצחיק ומשעשע לגדול לצידך. ומלחמת המפרץ, זו הייתה תקופה מיוחדת, אני אשמור לעצמי את זיכרונות ורגעי הצחוק שלנו מהבילוי במקלט, שמי שהיה שם זוכר ומבין. רמז: הליקופטרים… כן, כן הליקופטרים. אני זוכרת שהיית שומר עלי מכל הבחורים בשכבה שלי ומציג אותי כ"אחותך הקטנה" והייתי כל כך גאה להיות אחותך המאומצת. והיום נותרו רק זיכרונות, תמונות ישנות, חשבתי שאבקר יותר בקבר שלך, אבל צר לי "אח מאומץ" האבן לא הקלה או מילאה עבורי את החלל אז בחרתי לחדול מן המנהג הכואב, כשאני שומרת את זיכרונך לצידי ואיתי היטב. מתגעגעת המון. השכנה מלמעלה