דפנה אברהם, האחות – במלאת עשור לחטיפה

וחשבתי לי.. הנה שיר שבני אוהב, אהב, אוהב.. אהב… ופתאום כאילו קצין העיר התישב לידי ברכב והודיע שלא אראה אותך יותר לעולם, ופרצתי בבכי.. עברו עוד שנתיים וחצי, המו"מ הושלם והובאת לקבורה ברעש והמולה, משפחה, חברים והמוני מנחמים… רובם בכלל לא הכירו אותך. ובתוך הרעש חיבוק אחד מאפרת, ולרגע הרגשתי איך שוב אתה איתנו, מחבק את שתינו רגע לפני שהגוף שלך יורד לאדמה… ומאז אנחנו חסרים אותך באופן ממשי, ומאז אנחנו תמידבחזקת 2+ 1- , 4+ 1- בני. 10 שנים, קשה להאמין שלא התראנו כל כך הרבה זמן. ובזמן הזה כל כך הרבה קרה. לנו, ולך לא… עברנו דירה, ואפרת סיימה תואר שני, ואני את התואר הראשון והקמתי עסק, ואפרת התחתנה עם עומר ונולדה לוטם הקטנטנה, והנה עכשיו גם אני עם תואר שני ותכף מתחתנת עם נדב… ואתה תמיד שם ותמיד איננו. והמחשבה אודות מה היה אילו מסרבת לגווע. מה היה נתיב החיים שהיית בוחר אלמלא נחטפת? איפה היית עכשיו? איפה אנחנו היינו עכשיו? ה"אתה" וה-"אנחנו" השתנו כל כך… תמיד בחוסר. בני, אתה יודע, אחד מזכרונות המשפחה החזקים שלי הם חמשתנו: אבא, אמא, אפרת אתה ואני סביב שולחן שבת. אבא מקדש, אמא משתיקה אותנו ואנחנו הילדים עושים פרצופים זה לזה. גם בגיל 3 וגם בגיל 20. מאז שנחטפת, הקידוש הוא לא אותו קידוש… וביום שישי אני לוקחת שתי לגימות מהיין. אחת בשבילי ואחת בשבילך… אפשר לספר רבות על החיים בנוכחותך, כאחותך, כמשפחה, ורבות על החיים בלעדיך. על תחושת החוסר המתמדת שקשה מאוד, גם אחרי עשור ללמוד לחיות איתה… ולשולחן הקידוש הצטרפו אנשים חדשים, ונוצרו חוויות חדשות והחיים ממשיכים בתנועה מתמדת, בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת… אני לא יודעת איך מסיימים. מקווה שניפגש כשיגיע זמני? שתשמור עלינו מלמעלה? שתמסור ד"ש לחבר'ה? מה אומרים? המוות הוא כל כך בלתי נתפס אז אסיים ב "אוהבת אותך" אחותך, דפנה