בצהרי יום השבת, ח' בתשרי תשס"א (7.10.2000), יצא סיור מבצעי שיגרתי בפיקודו של בני עם הנהג הגשש עומר סואעד ומפעיל המאג עדי אביטן, לסיור בציר לאורך הר דב, בפאתי כפר שבעא. בהגיע הסיור לנקודת דיווח ק.ד. 590, המתין להם שם מארב של טרוריסטים מארגון חיזבאללה, מחופשים לחיילי או"ם, במדי האו"ם, שנסעו בכלי רכב נושאי סמל UN. המחבלים הצליחו להפעיל מטען כלימגור על רכב הסופ"שית שבו נסעו בני, עומר ועדי. חיילי הסיור נפצעו קשה ונחטפו על-ידי אנשי החיזבאללה לתוך לבנון. לימים נקבע מותם ביום החטיפה.

שלוש שנים וחצי לא נודע מה עלה בגורלם של בני, עומר ועדי, מהו מצבם, היכן נפגעו והיכן הם נמצאים. המשפחות יצאו למאבק עיקש בניסיון לחשוף כל פיסת מידע אודותיהם. הם לא חסכו מאמצים, הפעילו קשרים, ונסעו לכל מקום בעולם, בתקווה לקבל אות וסימן חיים, נפגשו עם שועי עולם, נשיאים, ראשי ממשלה ושגרירים במטרה ללחוץ להחזרתם של הבנים הביתה.

ב-2 בנובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החיילים החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. הקביעה באה על סמך מידע מודיעיני ועדות ראייה. המשפחות לא היו מוכנות לקבל קביעה זו. למרות זאת ישבה המשפחה שבעה. החיפושים והמאמצים להשיב את הבנים הביתה נמשכו כאילו היו בחיים והמשפחה המשיכה לדחוק בממשלה לעשות כל שביכולתה להשיב את הבנים הביתה מהשבי.

  בתמונה: מסלול הבריחה בחוות שבעה, ועמדת האו"מ המשקיפה על נקודת החטיפה.