היינו ילדים קצת אחרים לא כמו הדור האלקטרוני של היום, אצלנו המנהג המוכר בחודשי הקיץ היה לרדת לחצר לשחק בכדור, היינו כל ילדי הבניין שהיה מורכב בזמנו, ממני, אחותי, אתה ואחיותיך. היינו עומדים במעגל בחנייה וזורקים אחד לשני את הכדור, לא הרכב אסטרטגי מתוחכם במיוחד אבל בהחלט מגבש. אני הייתי כועסת כי תמיד הייתם לא זורקים לי כי הייתי הכי קטנה ותמיד איזה "אחות רחמנייה" היית זורקת לי בשביל ההומור שלא אתעצבן….. כילדה זה היה מקומם היום זה דיי מצחיק. והאופניים, אך אפשר לשכוח את דור האופניים שלנו, כל אחד עם ה-BMX שלו, רק לי היו אופניים שירשתי מאחותי, אדומות עם גלגלי עזר, שאז נראו רע אבל היום עם כל עידן הוינטאג' דווקא היו נראות טוב. היינו נפגשים במרפסות, אני הייתי יושבת בשעת בין ערביים ושרה לי ואתה היית מתחרפן מימני, אז הייתי ממשיכה כדי להציק לך עוד קצת ותמיד כשהייתי שמה מוסיקה של מריה קארי הייתה שם מוזיקה חזקה כדי לא לשמוע והיינו מתחרים על הווליום, היינו רבים כמו שני אחים מציקים אבל אהבנו את זה, לפחות אני אהבתי. היה מצחיק ומשעשע לגדול לצידך. ומלחמת המפרץ, זו הייתה תקופה מיוחדת, אני אשמור לעצמי את זיכרונות ורגעי הצחוק שלנו מהבילוי במקלט, שמי שהיה שם זוכר ומבין. רמז: הליקופטרים… כן, כן הליקופטרים. אני זוכרת שהיית שומר עלי מכל הבחורים בשכבה שלי ומציג אותי כ"אחותך הקטנה" והייתי כל כך גאה להיות אחותך המאומצת. והיום נותרו רק זיכרונות, תמונות ישנות, חשבתי שאבקר יותר בקבר שלך, אבל צר לי "אח מאומץ" האבן לא הקלה או מילאה עבורי את החלל אז בחרתי לחדול מן המנהג הכואב, כשאני שומרת את זיכרונך לצידי ואיתי היטב. מתגעגעת המון. השכנה מלמעלה

מקצה עד קצה ואז חזרה הביתה. זה ארך אולי שעה, אבל זו הייתה השעה שלנו. שהיינו מגיעים הביתה, זה היה לקראת ארוחות השישי של שנינו, היינו יושבים באוטו, מציתים סיגריה ומדברים לעומק כשהעשן האפרפר התגלגל ורקד לו על קרני השמש. ככה, לכמה דקות, היינו צוללים אחד לתוך השני ומסתכלים פנימה, הכי עמוק. דיברנו על הכל, ללא סודות, דבר שעד היום אני מוצאת נדיר, כל כך מעטים הם האנשים מסוגו של בני. מאז שאיבדתי אותו, לא מצאתי אחד כמוהו. התמונה הזו שלנו, יושבים, שעונים אחורה בנוחות, מסתכלים על הרחוב המתרוקן לקראת ערב שבת, חרוטה לי בראש. איך האור שקרן מהשמש השוקעת רקד על תוי הפנים החזקים שלו. איך הריח שלו עטף אותי, בחיבוק האין סופי הזה של לפני שנפרדו דרכנו. איך שיערות החזה הסבוכות שלו ביצבצו במעלה החולצה, מציצות על העולם. כמה הקנטתי אותו על זה… הקול שלו, זה הזיכרון אולי הכי חזק שאני נאחזת בו בכל כוחי, שלא לשכוח. איך המילים התנגנו שהוא דיבר, איך הצחוק שלו היה מעלה לי חיוך, לא משנה כמה נסערת הייתי. לא עובר יום שישי אחר הצהריים, 11 שנים אחרי, שאני לא מציצה מדי פעם מחוץ לחלון, אולי אתה בכל זאת שם. לא עובר יום שישי אחר הצהריים שאתה לא חולף במחשבותי. מתגעגעת – תמיד. פלפלת שלך.

לפני כל ירידה לשטח, בני היה דואג למלא את התיק והארגז שלו, בדברים שאולי יחסרו לחיילים. כל דקה פנויה נוצלה על ידו לשם טיפול בחיילים. אני זוכר את אחת השבתות בהן בני נשאר מפקד תורן. באותה שבת, בני, במקום לנוח כמו רוב החיילים, אסף שידריות של מטרות ירי, לקח מהאמלחיה בד, פירק את אחד המזרונים ובנה כיסא מרופד, שיהיה לחיילים.

הכסא הזה ליווה את המחלקה והפלוגה תקופה ארוכה והחזיק מעמד יותר זמן מכיסאות שהצבא סיפק.

בני היה מפקד למופת. הציוד שלו היה תמיד הכי מסודר, והכי "משופצר" בפלוגה. הוא היה מנצל כל רגע פנוי בחייו, ולא נח לרגע. הוא קרא המון ספרים לפני שהלך לישון, וסיפר לכולנו על תוכניותיו לעתיד. למרות שעברתי קורס פיקודי של 4 חודשים ושיעורים של קצינים ואלופים, עבורי בני היה האחד והיחיד שלימד אותי מיהו ומהו מפקד.

בשבילי, העצות של בני, היו הקורס הפיקודי האמיתי. בני, אזכור אותך בליבי תמיד – יהי זכרך ברוך.

we are reducing and having less and less of our earthly belonging,while getting old,and remembering benny who is going to be forever young,time has no controle of him,he conquered time. benny would be forever beautiful and young and full of wishes, watching us with tender smile,and compassion knowing he would never suffer anymore iam sure he is very happy and takes place in the changigs in the family, the new sweet born,the creation he is still part of it' in his way while the family living he feels fulfilled http://www.youtube.com/watch?v=lU6zbbjiefU&feature=player_embedded

וחשבתי לי.. הנה שיר שבני אוהב, אהב, אוהב.. אהב… ופתאום כאילו קצין העיר התישב לידי ברכב והודיע שלא אראה אותך יותר לעולם, ופרצתי בבכי.. עברו עוד שנתיים וחצי, המו"מ הושלם והובאת לקבורה ברעש והמולה, משפחה, חברים והמוני מנחמים… רובם בכלל לא הכירו אותך. ובתוך הרעש חיבוק אחד מאפרת, ולרגע הרגשתי איך שוב אתה איתנו, מחבק את שתינו רגע לפני שהגוף שלך יורד לאדמה… ומאז אנחנו חסרים אותך באופן ממשי, ומאז אנחנו תמידבחזקת 2+ 1- , 4+ 1- בני. 10 שנים, קשה להאמין שלא התראנו כל כך הרבה זמן. ובזמן הזה כל כך הרבה קרה. לנו, ולך לא… עברנו דירה, ואפרת סיימה תואר שני, ואני את התואר הראשון והקמתי עסק, ואפרת התחתנה עם עומר ונולדה לוטם הקטנטנה, והנה עכשיו גם אני עם תואר שני ותכף מתחתנת עם נדב… ואתה תמיד שם ותמיד איננו. והמחשבה אודות מה היה אילו מסרבת לגווע. מה היה נתיב החיים שהיית בוחר אלמלא נחטפת? איפה היית עכשיו? איפה אנחנו היינו עכשיו? ה"אתה" וה-"אנחנו" השתנו כל כך… תמיד בחוסר. בני, אתה יודע, אחד מזכרונות המשפחה החזקים שלי הם חמשתנו: אבא, אמא, אפרת אתה ואני סביב שולחן שבת. אבא מקדש, אמא משתיקה אותנו ואנחנו הילדים עושים פרצופים זה לזה. גם בגיל 3 וגם בגיל 20. מאז שנחטפת, הקידוש הוא לא אותו קידוש… וביום שישי אני לוקחת שתי לגימות מהיין. אחת בשבילי ואחת בשבילך… אפשר לספר רבות על החיים בנוכחותך, כאחותך, כמשפחה, ורבות על החיים בלעדיך. על תחושת החוסר המתמדת שקשה מאוד, גם אחרי עשור ללמוד לחיות איתה… ולשולחן הקידוש הצטרפו אנשים חדשים, ונוצרו חוויות חדשות והחיים ממשיכים בתנועה מתמדת, בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת… אני לא יודעת איך מסיימים. מקווה שניפגש כשיגיע זמני? שתשמור עלינו מלמעלה? שתמסור ד"ש לחבר'ה? מה אומרים? המוות הוא כל כך בלתי נתפס אז אסיים ב "אוהבת אותך" אחותך, דפנה

לפני שניתקנו בני ציין שיצא שיר חדש מעולה שהוא חייב להשמיע לי, סבבה אמרתי. צפירה אחת ואני למטה, בני כבר עם האצבע על ה – Play בפאנל. תשמע הוא אומר לי, איזה שיר מעולה. אחלה אמרתי תניע. She's taking her time, making up the reasons…

פנינו מועדותלרח' הירקון בת"א, בדיוק נפתח שם מקום חדש. בני במנהגו הקבוע להמאיס שירים פשוט שםאת השיר ב – Repeat כל הדרך, רציתי לפוצץ אותו כבר… הגענו למקום, עברנו סלקציה וברקע מתנגן לו השיר האהוב והענוג She's taking her time.. כמובן שבני שתחיל לנוע לצלילים כמו מטורף ואני אחריו.. על הדרך הכרנו גם 2 בנות יפייפיות. (עם אחת מכוערת שלא מפסיקה להתלונן) אחד מהלילות הטובים שלנו. בחזור אותו דיסק ואותו שיר עד השלב שבו הדיסק התעופף מהאוטו… בעבר היו זמנים..

אורן

נולד לנו למשפחה שהתגוררה באותם ימים בדירה של שניים וחצי חדרים. התינוק שזה עתה נולד נכנס לחיינו ושינה אותם, ילד שנולד לאחר שתי בנות זה היה רגע מרגש לכל המשפחה. סבא אפרים עמד על כך שנקרא לו בני על שמו של אחי בני ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים שמונצח כאן. משחר ילדותו בני היה בעל תפיסה מרחבית מהירה ויכולת אבחנה מעולה, דבר שבעתיד הביא אותו למשחקי הרכבה מסובכים ובהיותו נער לחוג לטיסנאות בגדנ"ע אויר. בכיתה ג' בני אובחן כילד מחונן ונשלח לחוגים לנוער שוחר מדע באוניברסיטת בר-אילן שם למד מס' שנים בשנה האחרונה למד תעשיה וניהול ופרויקט הגמר היה הכנת מערך מפעל שעליו קיבל ציון 100. לבני במהלך כל חייו הקצרים הקיפו אותו חברים, בנים ובנות שהשתרכו מסביבו דבר שהעיד על כשר מנהיגות מולד של בני. בבית ספר התיכון רמ"ז בו הוא למד הקים בני תחנת רדיו בית ספרית והרבה לשדר בהפסקות מוזיקה ותוכניות לתלמידי בית הספר.

בני היה פריק מחשבים והרבה לבלות שעות רבות במעבדת המחשבים בבית הספר שלימים נקרה על שמו ביוזמת בית הספר. בני מתגייס לצה"ל ומוצב בחיל הנדסה של הוא עובר טירונות קרבית, קורס נהג רק"מ מסוג פומה, לאחר מיכן הוא יוצא לקורס מכים ומוצב בגדוד 605 מגדוד זה הוא נשלח לקורס מכי"ם ומוחזר לבסיס צוקי עובדה להמשך השרות והכשרה של קורסים של טירונים של חיל הנדסה. מכאן בני יוצא לקורס קצינים בבה"ד 1, במהלך הקורס לבני מופיעים שברי הליכה, הוא מוצב כסמל מחלקה בפלוגה א' של גדוד 601 שמבצע תעסוקה מבצעית בגבול הצפון בגזרת החרמון והר דב משם הוא נחטף. היעלמותו של בני מחיי המשפחה הכתה אותנו מכה קשה ביותר עד חוסר אונים מוחלט ביודענו את כושרו לצאת מכל מצב אליו הוא נקלע, נתנה לנו סיבה להאמין שבי יצא ממצב זה. לצערנו התבדנו ולאחר שלוש וחצי שנים שלא ידענו מה עלה בגורלו קיבלנו את הבשורה המרה שבני לא שרד את הקרב בו נחטף. לעולם לא יתמלא החלל שהשאיר אחריו בני בלכתו. יהיה זכרו ברוך

אנחנו רוצות להגיד – לאבא חיים ואמא עדנה תודה. תודה על כך שזכינו באח נפלא ויקר, אנחנו זוכרות את היום שבו אבא ואמא הביאו אותך מבית החולים, אח קטן, חמוד ומחייך, שמילא את חיינו באושר צרוף, אהבה ושמחות קטנות. בני אחי היקר, תודה שזכינו לגדול איתך, קולך עוד מהדהד בראשינו, ואנחנו מסרבות להאמין שיותר לא נשמע אותך. בני אתה הייתה עבורינו מקור הגאווה, אנחנו אוהבות אותך אהבת נפש, מתגעגעות לימים הטובים שבהם היינו צוחקים, בוכים וסולחים. לעולם לא נשכח אותך אח יקר, אנו ניצבות כאן מעל הקבר שקרו לך ולא מאמינות – איך אפשר לקבור אח? אנחנו מסתכלות על החיילים שעומדים כאן עם כומתות כסופות וזוכרות אותך ואת לב הזהב שלך. בני אהובנו, היום זהו היום שבו סוף סוף גופך שהוקפא שלוש וחצי שנים – יפשיר וינוח כאן בארץ ישראל למנוחה אחרונה.

וכאן על קברך אני רוצה לשאת תפילה מספר ישעיהו פרק ס':

"קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. שאי סביב עיניך וראי – כולם נקבצו באו לך: בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה